העתיד שלה היה ברור ומובטח. רק פסע היה בינה
ובין מימוש חלומה שנרקם לאורך שנים.
אבל אז, הטלפון צלצל.
שבוע לפני שחרורו של אריאל מעולם הצללים בצבא, לני מוצאת את עצמה ניצבת בפני הפחד הגדול ביותר שלה.
החיים שהכירה נסדקים באחת, זיכרונות ישנים צפים, וסודות שלא ידעה על קיומם נחשפים.
האם קשר אחד שנשחק הוא שיציל אותה?
האם תוכל לתקן את מה שנשבר ולמצוא משמעות חדשה?
לני הוא סיפור על אהבה שמסרבת להיעלם
ועל כאב שמותיר את חותמו,
לצד תזכורת שוויתור אינו אפשרות מעשית, גם כשהכול מתפרק.
דרך עיניה של לני, לוקחת אותנו לירון עדן לטיול במעמקי הרגש. בין המילים שפורטות על כל מיתר בלב, היא נוגעת בנושאים כמו אובדן, ריפוי, מערכות יחסים ואהבה, ומזכירה לנו שהחיים חזקים מהכול
1
פרולוג
גולד. לני גולד. אריאל ולני גולד.
"אולי נספר כבר?" הוא שואל.
אנחנו שוכבים על המיטה, לבושים בפיג'מות ומכוסים בשמיכת פוך, מנסים להתגונן מהקור של חודש דצמבר. ראשי מונח על החזה של הגבר שאני אוהבת, והדופק שלו מתנגן באוזניי כמו מוזיקה מרגיעה. קצות אצבעותיו מלטפות בעדינות את גב כף ידי, ולא מפספסות מילימטר.
אני שואפת את הריח שלו, שאני אוהבת כל כך. "אולי לא?" חיוך קטן עולה על שפתיי בעודי מטפסת עליו בזהירות.
"נו, למה את כזאת רעה? כבר בא לי לצעוק לכל העולם שסוף־סוף הסכמת להיות לני גולד." הוא עוצר את הליטוף באצבע עטורת המחויבות, ומעביר את קצות אצבעותיו רק עליה.
2
"ולי בא לשמור את ההתרגשות לעצמי עוד קצת." אני מנשקת כל סנטימטר בפניו, ולא מפספסת אף עיקול או נקודת חן.
הוא מסובב על אצבעי את הטבעת שענד לי לפני מספר שעות. היא מורכבת מחישוק זהוב שבמרכזו אבן אליפטית ומוקפת בשלוש אבנים קטנות יותר שיוצרות משולש.
"יש לי רעיון!" הוא פולט לפתע.
אני מתרוממת, מתיישבת על הבטן שלו ומחניקה צחוק. "מה קרה, יא משוגע?"
"נעשה חתונה בסגנון רחוב סומסום!"
הצחוק מתפרץ ממני כמו לבה מהר געש. רוח השטות שלו מצחיקה אותי גם אחרי כל השנים שלנו יחד. "אתה רציני?"
"אנחנו אריק ובנץ, לא?" החיוך המתוק שאני אוהבת כל כך נפרש על פניו. "זה מתבקש."
3
מאז שהכרזנו על החברות שלנו בכיתה ט', הצמידו לנו את הכינוי 'אריק ובנץ' – הזוג הדביק והשטותניק של השכבה. השניים שמחפשים כל הזמן על מה לרכל ולצחוק, ועם מי. אפילו שומר המסך בטלפון שלי, עם התמונה של אריק ובנץ, לא השתנה מאז.
"אפשר להתחתן איתך כבר עכשיו? ככה, בדיוק כמו שאנחנו," אני נשכבת עליו, והוא עוטף אותי בזרועותיו המוצקות וברגליו הדקות.
"ככה? עם פיג'מה?" הוא מעביר יד אחת בשערי. ידו השנייה משתחלת אל מתחת לחולצתי, חולפת על גבי ומצמררת אותי.
"ככה. בדיוק כמו שאנחנו. בא לי להישאר ככה לנצח." המגע החם שלו מעניק לי תחושת ביטחון, מאז ומתמיד, אבל מאז שעברנו לגור יחד, לפני חצי שנה, התחושה רק התחזקה.
"בעוד שבוע מהיום אהיה רק שלך, גברת לני גולד. נתחתן ונטוס לאל־איי, בדיוק כמו שתכננו," הוא חוזר על המשפט שאמר לי לפני שעות ספורות,
4
כשכרע ברך והגיש לי טבעת וזוג כרטיסי טיסה.
"רק עוד שבוע..." אני נאנחת בכבדות, מיואשת, וסופרת את הדקות. החיים שלנו יתחילו לקבל צורה סוף־סוף. נצא מהצללים אל אור הזרקורים.
רק אני והאיש שלי, שעוזר לי להגשים את כל החלומות. ההשראה שלי לחיים.
הגבר שמעודד אותי להגשים את עצמי – להיות שחקנית. האיש שתומך, מלווה אותי לאודישנים ולצילומים, משכך את עוצמת האכזבות ונלחם כדי שאמשיך להגשים את השאיפה הגדולה ביותר שלי. זה שהגיש כבר לפני שנה בקשה לוויזה, כדי שיוכל לנסוע איתי ללוס אנג'לס, הוליווד, עיר ההזדמנויות, ברגע שהוא ישתחרר.
פעימות הלב שלו הולמות באוזני, הליטוף שלו נחלש, ועיניי הופכות כבדות. בעוד חודשיים נהיה חופשיים לטוס למדינה שחלמנו להגיע אליה.
5
כל הדברים שתכננו מתנקזים בדיוק לרגע הזה.
צלצול טלפון מקפיץ אותנו. אני פוקחת את עיניי.
"זה זיו," הוא אומר בקול מנומנם.
אוי לא. רק שלא יקרא לו לבסיס.
"אריאל גולד," אני מושכת את הנייד מידו. "אתה בחופשת שחרור. אל תענה."
"אסור לי לסנן אותו, הוא המפקד שלי. את כבר יודעת מה זה 'דובדבן'." הוא מחייך, ואני יודעת מה עומד להגיע.
"בכל מקום, בכל צורה ובכל זמן," אני משלימה אותו, מגלגלת עיניים בייאוש ומתנתקת מגופו.
הוא לוקח את המכשיר חזרה, עונה ומתיישב בגבו אליי. אני מנסה לעקוב אחר הנאמר, אבל הוא מדבר בקודים האלה שאני שונאת.
"לא." הוא נאנח בכבדות ומעביר את כף ידו לאורך ראשו. "כן."
6
אני מתקשה להסדיר את הנשימה.
"אני בא," הוא חותם את השיחה, מנתק ומתרומם.
"מה עכשיו?" אני מעקמת פרצוף ומזהה את המבט המורעל. לא משנה מה אגיד, בכל מקרה זה לא ישנה.
"אני חייב לצאת להדרכה של תרגול הקפצה."
ידעתי שיקפיצו אותו.
"אין מישהו אחר שיעשה את זה?" אני נעמדת על המיטה מולו.
"לא. הם צריכים אותי כמחליף." הוא מחבק אותי חזק. דפיקות הלב שלנו כמו מתמזגות.
"ואם אסכים שתשתף שהתארסנו?" אין לי סיכוי מול זיו, המפקד הנערץ שתומך בו מאז שהתגייס, אבל לא מתחשק לי שילך. לא עכשיו, לא הפעם.
"לני, אל תתחילי..." הוא מהדק את החיבוק, ואני כמעט נחנקת. "רק עוד קצת ואהיה שלך לתמיד."
7
"אוף, אריק, אתה משתחרר בעוד שבוע. הם לא יכולים לעשות בשבוע הבא את מה שהם מתכננים?" אני מצמידה את מצחי למצחו, מביטה עמוק לתוך עיניו, ולא משחררת את החיבוק.
"אחרי שאגזור את החוגר הם יכולים לחפש אותי בסיבוב. יש לי נסיעה וחתונה לתכנן עם בנץ שלי." הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי בחוזקה ודוחף את הלשון המחוספסת שלו עמוק לתוך הפה שלי.
הנשיקה ארוכה ומזכירה נשיקה של ילדים חרמנים בגיל ההתבגרות. בסופה אריאל מרפה ממני, נאנח ומתרחק. הוא פותח את דלת הארון, שולף את המדים המגוהצים ומתחיל להתלבש. אני בוחנת כל תנועה שלו. מהרגע שהוא פושט את הפיג'מה, ועד שהוא מכפתר את הכפתור האחרון בחולצת המדים. גוש חונק את גרוני. אני זורקת את גופי על המיטה, מניחה את ידיי על בטני ומפנה מבטי לתקרה.
עוד מעט זה יסתיים. נארוז מזוודות ונשאיר מאחורינו את הלילות עם נדודי
8
השינה לטובת הגשמת החלומות. רק עוד קצת.
לפני שאני שמה לב, צילו כבר מרחף מעליי. מדיו מתוחים על גופו, וריח חזק של הבושם האהוב עליי אופף את כולו. נעליו האדומות מצוחצחות ועוטפות את כפות רגליו. סיכת כנפי הצניחה וסיכת הלוחם מהודקות במקומן המדויק על חולצתו, והכומתה האדומה נחה בכותפת. האקדח האישי תלוי על מותניו, ורצועת רובה הסער חוצה את חזית גופו.
"אחזור מהר. אני מבטיח." הוא מנשק אותי בפראות נואשת, ואני נתלית עליו כמו ציוד מסוכן נוסף.
"אל תלך, אריק..." המילים מרחפות בינינו. שפתיי דבוקות לשפתיו, וידיי כרוכות סביב צווארו.
מדיו מתקמטים מעט כשהוא הולך לכיוון הדלת, בעוד אני תלויה עליו. "את לא תרגישי, וכבר אהיה פה שוב," הוא ממשיך לנשק אותי.
ידית הדלת מגרדת בגבי. "אני אוהבת אותך כל כך."
9
"ואני מאוהב בך, אשתי לעתיד. תתחילי לחשוב על השמלה לחתונה," הוא לוחש ומנשק אותי בעדינות, שוב.
אני מנתקת את עצמי ממנו בלית ברירה, והוא פותח את הדלת. "תשמור על עצמך, אריק שלי," אני לוחשת.
הוא יוצא מהבית, נשען על המשקוף ומנשק אותי שוב. "ביי, לני גולד," הוא קורץ וקורא לי בשם שבו קרא לי תמיד.
אריאל מנשק את שפתיי בפעם האחרונה וסוגר את הדלת, כאילו מרגיש שיהיה לי קשה לסגור אותה בעצמי.
אני נשענת על הדלת ומשננת לעצמי את המשפט שיעלי, בת דודתי, אמרה לי שוב ושוב מאז שהוא התגייס ליחידת המסתערבים המסוכנת. זה אותו משפט שעליו אני חוזרת כמו מנטרה בכל פעם שהוא הולך.
זה אריאל שלך, הוא חוזר תמיד.
אהבת נעורים, אובדן, שיברון לב, צבא, טראומה

מה מחכה לך?
*משלוח דואר רשום בעלות של 27 ₪

מה מחכה לך?
*משלוח דואר רשום בעלות של 27 ₪

מה מחכה לך?
*משלוח דואר רשום בעלות של 27 ₪

29 ₪

29 ₪
לני לא הייתה אמורה להיות ספר.
היא הייתה חלום, כזה שלא עזב אותי גם כשהייתי ערה.
זה היה לפני ארבע וחצי שנים, בלילות הסגר של הקורונה.
באמצע הלילה הופיעה לי סצנה מוחשית, חדה ומצמררת. סצנה שלימים הפכה לאחת הבולטות בספר.
אבל אז? היא הייתה רק חלום.
חלום שלא נתן לי לנשום.
במשך שלושה חודשים היא רדפה אותי. בוקר, ערב, ולפעמים אפילו כמה פעמים באותו יום.
וכל פעם שניסיתי לחשוב עליה לעומק, הגוף שלי הגיב בחרדה.
כזאת שסוגרת ומרגישה כמו צעקה שתקועה בגרון.
ואז הבנתי שאין לי ברירה. או שאני כותבת, או שאני טובעת.
פתחתי קובץ וורד ריק, כתבתי בדיוק את מה שראיתי בחלום.
מילה אחרי מילה, נשימה אחרי נשימה.
וכשהסצנה סוף סוף יצאה מתוכי, משהו בי נפתח.
ומשם, שמונה חודשים של כתיבה בלתי פוסקת. יום ולילה, לני פשוט זרמה ממני.
כאילו היא חיכתה שנים לקבל קול.
זה התחיל בחלום שלא נתן לי מנוח. את הסוף? תגלו רק בין הדפים.
תגובות מרגשות מהקוראים
אם את קוראת את זה, סימן שהמסע שלך מתחיל עכשיו..